יש סרטים שהם כמו שיר נוגה. מעין מעשה אומנות שכזה, יותר מאשר מעשייה עלילתית סוחפת. קצב ההתרחשות בהם הוא איטי, כאילו בוחן מחדש אם הצופה באמת מתכוון לצפות בסרט. אין נעלבים מהפורשים בדרך. אין גם הבטחות. אך אז, בשלב כלשהו, ולבטח בסוף הצפייה, העיניים מתמלאות בדמעות, והלב משתף כי נגעו בו...
מתוך seret.co.il:
עיבוד לסרט "איקירו" של קורוסאווה. שנות ה-50 בלונדון. וויליאמס, פעם חייל והיום עובד ציבורי מנומנם, הפך עם השנים לבורג קטן במשרדי הבירוקרטיה הבריטית, טובע בשגרה המשמימה של הררי טפסים, חליפות שחורות ואנשים אפורים. כשהוא מקבל במפתיע חדשות מדאיגות על מצבו הבריאותי, הוא מחליט לצאת למסע ולמצוא משמעות עמוקה יותר לחייו, לפני שיהיה מאוחר מדי. המסע מקבל תפנית כשהוא פוגש במרגרט, עובדת חדשה וצעירה במשרד שלו – דוגמה חיה וזוהרת למשמעות המונח "לחיות את החיים". כשהחברות בין השניים הולכת ונרקמת, כנגד כל הסיכויים, וויליאמס ינסה להבין – אולי לראשונה בחייו – את השמחה שבלחיות
https://m.seret.co.il/s_movies.asp?MID=7479
*מיועד לצפייה עם בני 15 שנים ומעלה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה